<h1>עבוה"ק לרשב"א בית נתיבות שער חמישי</h1>
<h2>דף כד.</h2>
יש במינן במחובר לקרקע אסורן לכל, ולא לאכילה בלבד אסורין אלא אפילו בטלטול אסורין. יש במנין במחובר לקרקע וניכר שלא נלקטו היום מתוך שהן כמושין, הרי אלו כפירות שאין במינן במחובר, וכן הדין למי שהביא דגים. נסתפק אם נלקטו או נצודו היום, אסורין שכל ספק הכן אסור, ולפיכך מצודות חיה דגים ועופות שעשאן מערב יום טוב הרי זה לא יטוב מהן ביום טוב אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב. פירש מצודות מכמורות ורשתות מערב יום טוב ובא מבעוד יום ומצאן מקולקלין בידוע שמערב יום טוב נצודו. מצאן מקולקלין ביום טוב ונסתפק אם היו מקולקלין מערב יום טוב או נתקלקלו ביום טוב אסורין כמו שנצודו ביום טוב, וכל שאסורין ביומן אסורין לערב בכדי שיעשו.
<h2>דף כד:</h2>
וגוי שהביא פירות דורון לישראל שאמרו שאם אין במינן במחובר לקרקע הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, אותו ישראל אחר אע"פ שמותר באכילתן לא יזיזם מארבע אמות, וכל הבית וכל העיר שהכניסם שם הגוי הריהם נידונין כארבע אמות.
גוי שהביא פירות דורון לישראל ביום טוב אם אין מאותו המין במחובר לקרקע, אם הביאן מתוך התחום מותר אפילו למי שהביאן לו, חוץ לתחום אסור. והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר תוך ארבע אמות, לא אסרו לאותו ישראל אלא שלא יקל ויאמר לו להביא, ואין אדם מצוי לחטוא ולומר לגוי להביא כדי שיהנו אחרים.
שני ימים טובים של גלויות האחד קודש והשני חול, לפיכך גוי שהביא בראשון דורון אפילו דגים או פירות שיש במינן במחובר לקרקע, בשני מותר מה נפשך אם הראשון קודש מה שנלקט ונצוד ביום טוב מותר בחול ואם הראשון חול כל שכן שהוא מותר, וביצה שנולדה בזה מותרת בזה מן הטעם הזה. ולערב ביום טוב ראשון ממתין עד כדי שיעשו ומותרין ואין צריך להמתין עד כדי שיעשו לערב של יום טוב שני, וכן כתבו מגדולי המורים ומשמן של גאונים, ויש מן הגאונים שאמרו שבכל מקום שאמרו בכדי שיעשו צריך לילה הראויה לעשיה. וכבר פשט ההיתר ברוב המקומות כדברי הראשונים ועליהן סומכין ועושין מעשה.
בידוע שנלקטו או נצודו מאמש אע"פ שהן צהובין ואדומין ונראין כמו שנלקטו ונצודו היום, מותרין אפילו באכילה ואין גוזרין עליהם משום שמא יאמרו היום נלקטו ונצודו. איזהו ספק מוכן אסור, כל שהוא מוקצה מחמת איסור מלאכה גמורה כתלישה וצידה, אבל ספק מוכן של תחומין ספיקו מותר, והכן כזה בשל גוי מותר שאין הכן לגוי, וזהו שאמרו גוי שהביא פירות מחוץ לתחום מותר למי שלא באו בשבילו.
כל מקום שאמרנו שאסורין לערב בכדי שיעשו, יש מגדולי המורים שאמרו שאין צריך להמתין לערב אלא אותן שנלקטו או נצודו בשבילו או שהביאום בשבילו לאחר שנלקטו או נצודו. אבל ישראל אחר מותר בהן מיד שלא אסרום ביומן לאחרים אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש או שמא יצוד ואפילו נשרו מעצמן או שלקטן וצדן גוי לעצמו, אסורין מחמת גזירה זו, ולפיכך ביומן אסורין לכל ולערב מותרין כמו שמותרין בשנשרו או שלקטן גוי או צדן לעצמו, אבל למי שהובאו לו אסורין אפילו לערב. ויש מן המורים הגדולים שאמרו שכל שאסור לערב בכדי שיעשו מחמת שנעשית בו מלאכה, אסור לכל ישראל.
גוי שהוא דר חוץ לתחום או שהיה דר עמנו במדינה והביא דורון לישראל ביום טוב פירות שאין במינן במחובר ושאין רוב אותן פירות אלו נמצאין בעיר אלא מביאין אותן מחוץ לתחום, ונסתפק אם הובאו לעיר מבערב ולנו חוץ לחומה או באו היום מחוץ לתחום, יש מגדולי המורים שאמרו שהולכין בזה להקל ותולין בהן שבאו לעיר מבערב יום טוב, אבל הגאונים אמרו שאסורין עד שנדע בבירור שבאו היום מתוך התחום. ולדברי כולם יראה לי בגוי ששרוי עמנו במדינה והביא פירות שמצויין בעיר כמו שמצויין בחוצה לה שהן מותרין, ולמה נחוש להן ספק של דבריהם הוא והולכין בו להקל, ועוד יש לנו לתלותן בשל עיר שכאן נמצאו וכאן היו.
שני ימים טובים של ראש השנה שניהם קודש וכיום אחד הם, לפיכך מחובר שנתלש ביום ראשון או דבר שנצוד ביום טוב ראשון אסור ביום טוב שני ולערב בכדי שיעשו דכיום ארוך הן וכן הדין לספק מוכן ביום טוב ראשון של ראש השנה שאסור אפילו ביום טוב שני ולערב בכדי שיעשו, והוא הדין ביום טוב ראשון של גלויות הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה אע"פ שהן שתי קדושות. אבל דבר שאין במינו במחובר לקרקע שהובא ביום ראשון של ראש השנה או ביום טוב הסמוך לשבת, הורו חכמים שמותר ביום טוב שני, לפי שאין עליו שום איסור הכנה ולא שום איסור התלוי בקדושה כדי שנאמר ששני הימים כקדושה אחת הן, וכעין קנס הוא גזירה שמא יאמר לא להביא ודיו שקנסת עליו יום ראשון. עכשיו בקיאין אנו בקבועי החדשים וכל שני ימים טובים של גלויות השני חול, ואעפ"כ פירות שנתלשו או דגים שנצודו בו ביום בשביל ישראל אסורין ולערב בכדי שיעשו. כל דבר שאסור בכדי שיעשה לא בעיקר תשמישו בלבד אסור אלא אפילו בכל הנאותיו, מעשה היה והביאו גויים הדס לחופת חתנים ואסרוה אפילו להריח בה לערב עד כדי שיעשו. שיעור זה של כדי שיעשו, כדי שילך לגן או לפרדס ויביא הפירות או ההדס ויגוז ויביא, ויש מי שהורה שאינו צריך להמתין רק כשיעור שיבואו מחוץ לתחום, ואחר שהיית זמן זה מותר ואוכל ומריח ונהנה.
<h2>דף לז.</h2>
הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ומוליכין אותן למקום שהבעלים יכולין להלך, במה דברים אמורים בזמן שהן תוך תחומו ואפילו הן באוצרות חוץ לעיר, כל שהן עמו תוך תחומו הרי הן כרגליו. לפיכך המוסר בהמה לרועה הרי הוא כרגלי הרועה. היה רגיל למסור בהמתו לרועה אחד שיש בעיר, אפילו לא מסרה לו מערב יום טוב ומסרה לו ביום טוב הרי הוא כרגלי הרועה, בידוע שהוא עתיד למוסרה לו למחר להוליכה לרעות. היו שם שנים אפילו היה אחד בנו ומסרה לו ביום טוב אינו כרגלי הרועה אלא כרגלי הבעלים, שכל שלא פירש מערב יום טוב מבעוד יום שימסרנה לו, לא היתה כרגלי אחד מהן. ואין אומרין בכיוצא בזה יש ברירה, שכל דבר שהוא שלו ומוסרו לאחרים ביום טוב ולא פירש בפיו מערב יום טוב לומר הרי זה בחזקת מי שאמסרנה לו למחר, אין כאן ברירה, אבל אם פירש ואמר כן מערב יום טוב הרי הוא כרגליו ויש כאן ברירה. היה רגיל למוסרה לבניו הרי זה כרועה נכרי, והרי הוא כרגלי הבן. וראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב שאם מסרה לבנו הרי הוא כרגלי האב, ולא נתכוונו לי דבריו כלל.
השואל כלי מחברו מערב יום טוב, אע"פ שלא מסרו לו מבערב אלא ביום טוב הרי הוא כרגלי השואל. והשואל כלי מחברו ביום טוב הרי הוא כרגלי המשאיל, ואע"פ שהיה רגיל להשאילו לו כל היום ובכל יום טוב ויום טוב, אין אומרין מן הסתם למחר ישאילנו והרי הוא מערב יום טוב מיוחד לו, אלא כל שלא קדם מערב יום טוב ושאלו, הבעלים חושבין שמא מצא כלי אחר וביד אחר ושאלו ממנו.
האשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה וכן תבלין לקדירתה הרי הן כרגלי שתיהן, ולפיכך אם מצעו את התחום לא תזיזם ממקומן. ואע"פ שכל אלו מיעוט הן לגבי העיסה והקדרה אין בטלין ברוב, לפי שאלו עשויין לטעם וטעם אינו בטל. ועוד שהרי יש לאלו מתירין לערב, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. ואע"פ שלא אמרו כן במין בשאינו מינו המים והמלח בעיסה והתבלין בקדרה כמין אחד הן, לפי שאי אפשר לעיסה ולקדרה בלא אלה.
<h2>דף לז:</h2>
חבית של יין ושמן וכיוצא בו שהוא של שותפין וחלקוה ביום טוב, כל חלק וחלק הרי הוא כרגלי בעליו, שבכל דברי סופרים יש ברירה. בהמה של שותפין ששחטוה ביום טוב וחלקוה ביניהם, יש מי שאוסר להוליך רק כרגלי שניהם. ומה בין חבית לבהמה, לפי שהבהמה אי אפשר לומר בה ברירה לפי שהתחומין יונקין זה מזה לאחר שחשיכה ונמצא מתחומו של זה מעורב בתחומו של זה. ויש אומרין שהבהמה כחביות ואין חוששין לערוב תחומין כזה, שהמיעוט בטל ברוב ואין לו תובעין וכל כיוצא בזה המיעוט בטל אצל הרוב וכן עיקר, אלא שיש לחוש ולהחמיר כדברי הראשונים.
שניים ששאלו חלוק אחד, זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה, זה עירב עליו לצפון וזה עירב עליו לדרום, זה שעירב לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום, וזה שעירב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי שעירב עליו לצפון. ואם מצעו עליו את התחום זה לסוף אלפיים אמה לצפון וזה לסוף אלפיים אמה לדרום, לא יזיזוהו ממקומו.
<h2>דף לח.</h2>
הטבח ישראל ששחט ביום טוב שור של פטם, הרי הוא כרגלי כל אדם וכל מי שלוקח ממנו הרי הוא כרגליו, לפי שמחמת תקנת הטבח שיבואו הכל לקנות עשאוהו כשל הפקר שלא קנו שביתה. ושור של רועה הרי הוא כאנשי אותה העיר ומוליכין אותו אלפיים אמה לכל רוח. ואפילו היו קצת מאנשי אותה מדינה שערבו לאחד מן הרוחות אינו אוסר על בני המדינה, אלא הרי הוא כרגלי רוב אנשי המדינה. והטעם לשור של רועה כטעם של פטם, אלא שכל אחד (הפקידו) [הפקירו] כפי מה שהלוקחין עשויין ליקח ממנו.
<h2>דף לט.</h2>
בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר. ולפיכך אנשי העיר אם לא עירבו כל אחד ואחד מוליכין אלפיים אמה לכל רוח, ונכרי שמילא מהן אינו מוליכן אלא כרגל אנשי העיר. עירב אחד מן העיר לצפון ואחד לדרום זה מוליך כרגליו לצפון וזה מוליך כרגליו לדרום, שבור זה כבור של שותפין ויש ברירה. אבל אם נכרי בא ומילא לעצמו לא יזיזם ממקומן, לפי שהמים שבידו הרי הן של אנשי העיר והרי מעורבין התחומין זה בזה, מילא אחד מן העיר ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא שהרי מחלקו מילא ונתן לו. ויש מי שאומר דבור של אנשי העיר אין להם לעולם אלא אלפיים אמה לכל רוח, ואפילו עירב אחת מהן לא יוליכם אלא אלפיים אמה, ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר. גשמים שירדו מערב יום טוב סמוך לעיר תוך אלפיים אמה הרי הן כבור של אותה העיר, לפי שדעת אנשי העיר סומכת עליהן. במה דברים אמורים במים המכונסין בבורות ובמערות או מים הנובעין ומכונסין בבאר ובכיוצא בה. אבל מים המושכין בין מים רודפין כנהרות בין מים ההולכין לאט כמעיינות הנובעין וזוחלין חוץ למקום נביעתן וכן מימי הים, אינן קונין שביתה, שכל דבר שהוא נע ונד אינו קונה שביתה, ואפילו היו של יחיד והרי הן כרגלי כל אדם. ויש מן הגדולים שדנו מזה אפילו לגופו של אדם שלא יהא קונה שביתה אם היה מהלך בין השמשות, ולא יראה לי כן שאין דנין לאדם מן הנכסים, ובין עומד ובין מהלך קונה גופו שביתה.
בור של שותפין שמילא אחד מן השותפין ונתן לחבירו השותף עמו, הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, שכל שיש לזה שמילא לו שותפות בו, זה הממלא שליחותו הוא עושה והוברר הדבר כי משלו היו. בור של הפקר הרי הוא כרגלי כל אדם, מילא אחד ונתן לחבירו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, לפי שהממלא כמגביה מציאה למי שנתמלאו לו והמגביה מציאה לחברו קנה חברו. מילא אחד לעצמו ונתן חברו הרי הן כרגלי הממלא, שמשעה שמילא לעצמו קנו שביתה כרגליו. הממלא מן המים הזוחלין שלא קנו שביתה בין השמשות כמו שביארנו, הרי הן כרגלי כל אדם הממלא לעצמו. ויש מי שהורה כי לעולם הן כרגלי כל אדם ואפילו מילא מי שעירב לצפון וחזר ונתנו לאחר שעירב לדרום, הרי הן כרגליו להוליכן לדרום. ולא עוד אלא אפילו בעודן של מי שעירב לצפון, אחר שעירב לדרום מוליכן עמו לדרום, לפי שלא היו ראויין לקנות שביתה מערב יום טוב מפני שלא היו ננוחין ואפילו היו להם בעלים. הנותן גחלת ממדורתו לחבירו הרי היא כרגלי הבעלים, אבל השלהבת מוליכין אותה בכל מקום, ולפיכך מי שהדליק את הנר או את הקיסם בנרו של חברו או בשלהבת גחלתו, מוליכין אותה בכל מקום שהוא הולך.
<h2>דף לט:</h2>
היו נתונין בעיר אחת אע"פ שבני אותה העיר ערבו אצלו ויכולין לבוא למקום שהוא שובת שם ופירותיו נתונין באותה העיר לא יזיזוה ממקומן. ואם היו מופקדים אצלם מותרין להביאן למקום שהן באין, שכל המופקד אצל אחרים הרי הוא כרגלי מי שהפקדון אצלו ולא כרגלי המפקיד. ואם ייחד לו קרן זוית הרי הוא כרגלי הבעלים, שאינן מופקדין אצל זה אלא שהשאיל לו קרן זוית זו ברשותו ליתן שם פירותיו.
<h2>דף מ.</h2>
מי שזימן אורחים לאכול עמו ביום טוב, אם זיכה להם מנותיהם מערב יום טוב אפילו על ידי אחר למחר מוליכין האורחים בידם מותר מנותיהן, ואין אומרים הרי מי שזכו במנותיהן מערב יום טוב כמו שנתפקדו בידם פירות שהן כרגלי מי שנתפקדו אצלו, שכל שזיכה להם בעל הבית מנות מערב יום טוב הרי הוא כמו שייחד להם קרן זוית, וכבר ביארנו שאם ייחד להם קרן זוית הרי הן כרגלי מי שהפקדון שלו. לא זימן מערב יום טוב לא יוליכו מנותיהן בידם והרי הן כרגלי בעל הבית.
